״סליחה, את יודעת איפה הילד שלי?״ כך שאלה אחת המשתתפות בהפגנה על חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. עברו כמעט 70 שנים מאז היום הנורא בו לקחו לה את הילד. היא לא זכתה לשמוע אותו קורא לה אמא או לראות את צעדיו הראשונים. ויש עוד כל-כך הרבה משפחות שנאמר להן שילדן מת, אבל אין גופה או קבר - וההכחשה של העוול המטלטל הזה עוד נמשכת.

אבל אחרי שנים של מאבק, פעילים שאספו עדויות וגילויים חדשים, יש לנו עכשיו הזדמנות היסטורית לתיקון העוול שקורע את החברה שלנו. הדרישה הבסיסית של המשפחות והתנאי לתיקון, צדק וריפוי, הוא הכרה של הממסד ושלנו כחברה בפרשה -

הצטרפו עכשיו לקריאה לנשיא ולרה״מ לצאת בהכרזה רשמית שמכירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן!

אלפי ילדים ותינוקות נעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה. שני-שליש מהם ממשפחות של עולים מתימן, אחרים ממשפחות עולים מזרחיות אחרות או מהבלקן. אלפי עדויות של המשפחות מעידות על שיטה שבה הורים נדרשו למסור את ילדיהם או שאלו נלקחו בכוח לבתי תינוקות או בתי חולים לצורך ״טיפול הולם יותר״. לאחר מכן ההורים קיבלו הודעה כי ילדם מת, בלי אפשרות לקבור אותו ובלי תעודות פטירה.

עד היום, בדיקות רשמיות של הפרשה מטעם המדינה כשלו במתן תשובות למשפחות ובחשיפת העובדות. עכשיו, הגילויים החדשים בפרשה על מחקרים רפואיים בילדים שנעלמו, מחייבים אותנו כחברה לחשבון נפש נוקב ולקריאה ברורה לעשיית צדק: הצטרפו עכשיו לדרישה להכרה רשמית בפרשה.

העדויות קורעות הלב של המשפחות מוכיחות יותר מהכל שלא מדובר בפרשה היסטורית שאפשר להשאיר מאחורינו, אלא בפצע מדמם. בלי הכרה בעבר, לא נוכל לבנות כאן עתיד טוב יותר עבור כולנו - תופעות כאלו של גזענות רפואית ממסדית ימשיכו להתקיים, עד שנביט באומץ אל העבר שלנו. זה הזמן להכרה.