מרגלית מספרת: ״ילדתי בשנת 1949 בן ושמו אברהם, בבית החולים ד׳גאני ביפו. אחרי שבועיים בערך אמרו לי- מאחר והילד צריך להתחזק והיו לו כאבי בטן, שיישאר בבית החולים בינתיים. אחרי חמישה ימים כשאני הולכת להניק אותו ולראות אותו פעמיים ביום, אמרו לי כי התינוק מת. לא הראו לי גופה או תעודת פטירה״.

כמעט 70 שנה עברו, אבל הסחבת והסירוב להכיר באחריות לפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן נמשכים. רבים הלכו לעולמם מבלי שידעו מה עלה בגורל יקיריהם, ולמשפחות אין זמן לבזבז.

מלשכת רה״מ כבר פנו לארגונים ונציגי המשפחות, אבל בפועל הסחבת נמשכת והממשלה שוב מתנערת מאחריות. יש לנו הזדמנות היסטורית לתיקון העוול: הצטרפו עכשיו לקריאה לרה״מ ולנשיא לקיים משא ומתן ישיר עם המשפחות, עד להכרה רשמית בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן.

אלפי ילדים ותינוקות נעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה. שני-שליש מהם ממשפחות של עולים מתימן, אחרים ממשפחות עולים מזרחיות אחרות או מהבלקן. אלפי עדויות מעידות על שיטה שבה הורים נדרשו למסור את ילדיהם או שאלו נלקחו בכוח לבתי תינוקות או בתי חולים לצורך ״טיפול הולם יותר״. לאחר מכן ההורים קיבלו הודעה כי ילדם מת, בלי אפשרות לקבור אותו ובלי תעודות פטירה - בדיקות רשמיות מטעם המדינה נכשלו שוב ושוב במתן תשובות למשפחות ובחשיפת העובדות.

אחרי עשרות שנים של מאבק, ובזכות הנחישות של בני משפחה, פעילות וארגונים - בשנתיים האחרונות קרתה פריצת דרך במאבק הציבורי שזוכה לחשיפה ותמיכה רחבה. אבל זה לא מספיק, המשפחות מתדפקות על דלתות משרד רה״מ, ובמקום לדבר איתן - שולחים מתווכים, במקום הכרה וצדק - מציעים סחבת ודורשים לוותר על הדרישות הבסיסיות. בינתיים בני ובנות המשפחות הולכים ומזדקנים, והזמן הולך ואוזל. הצטרפו עכשיו לדרישה לרה״מ לקיים משא ומתן ישיר עם המשפחות.

השנים הרבות שעברו, הטיוח, והנסיונות למסמס את המאבק ולמרוח את המשפחות, מחייבים אותנו כחברה לחשבון נפש נוקב ולקריאה ברורה לעשיית צדק: הצטרפו לדרישה למשא ומתן ישיר ומיידי עם המשפחות, עד להכרה רשמית בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן - בלי הכרה בעבר, לא נוכל לבנות כאן עתיד טוב יותר עבור כולנו.